הכל מתחיל באהבה: קרבה בין הורים לתינוק מעלה את רמות האוקסיטוצין

אם כן, מדוע לקרבה בין הורים לילדים יכולה להיות השפעות כה עמוקות ומשתנות? התשובה היא הורמון האוקסיטוצין, המוכר גם כהורמון האהבה. אם רוב ההורים מודעים שרמות האוקסיטוצין עולות במהלך הלידה וההנקה ומשפרות את יעילותן, הרי שמה שפחות ידוע הוא שרמות האוקסיטוצין עולות גם במגע קרוב עם התינוק.

אוקסיטוצין נוצר בתאי עצב מיוחדים בשתי קבוצות תאים. חלק מתאי העצב המייצרים אוקסיטוצין הולכים לבלוטת יותרת המוח ולאחר מכן משחררים את האוקסיטוצין שלהם לדם, למשל במהלך לידה והנקה (אך גם במהלך יחסי מין לשני הצדדים). ישנם גם עצבי אוקסיטוצין שבמקום ללכת לבלוטת יותרת המוח הולכים לאזורי בקרה חשובים במוח. כאשר העצבים הללו משחררים אוקסיטוצין במוח, הדבר יכול להשפיע על תפקודים נפשיים ופיזיים שונים.

עצבי אוקסיטוצין, למשל, מגיעים לאזורים רבים במוח השולטים באינטראקציות החברתיות שלנו והוא עשוי גם להפחית את הפחד שלנו מאנשים אחרים, מה שמגביר את הרצון והיכולת שלנו לעסוק בסוגים שונים של אינטראקציות חברתיות. בנוסף, ההורמון מטפח התנהגות אימהית או הורית ומגביר את יחסי הגומלין בין כל אחד מהפרטים בזוגיות או בקבוצות. חלק מעצבי האוקסיטוצין מגיעים למרכז התגמול של המוח ויכולים ליצור תחושת רוגע ורווחה. אחרים מגיעים לאזורי המוח המווסתים לחץ ומפחיתים תחושות מתח. זה קורה מכיוון שההורמון מקטין הן את הריכוזים של הורמון הסטרס (קורטיזול) והן את הפעילות במערכת העצבים הסימפתטית שעולה בתקופות של לחץ.  אוקסיטוצין מהעצבים במוח גם מפחית כאב ודלקות ומאיץ תהליכי ריפוי, כולל חלקים מסוימים של מערכת החיסון כשבזכות יכולותיו אלו ניתן לתאר אותו בעצם כהורמון בריאות.

אבל איך קרבה יכולה להשפיע על רמות האוקסיטוצין?
המגע, הקרבה והחום שנוצרים בין ההורה לתינוק מפעילים את העצבים התחושתיים בעור. כאשר העצבים הללו מופעלים, המידע נשלח למוח, שבתורו מאותת לתאים המייצרים את האוקסיטוצין לשחרר אותו הן לזרם הדם והן למוח, ובכך לעורר מפל של השפעות חיוביות.

השפעות חיוביות אלו, שנוצרו בשלבים המוקדמים של החיים, קשורות להיבט חשוב נוסף: הן אינן זמניות, אלא יכולות להיות ארוכות טווח ואף להימשך כל החיים. מחקרים על אימהות ותינוקותיהן הראו גם עלייה בפיתוח המיומנויות החברתיות וירידה ברמות הלחץ לאורך תקופה ארוכה בקרב אלו שחוו קרבה רבה בשלב מוקדם בחיים.

האפשרות להגביר את הפעילות במערכת האוקסיטוצין באמצעות קרבה עוברת הרבה מעבר לשלב של אחרי הלידה. ההבדל היחיד הוא שההשפעה ליחידת זמן פוחתת עם הזמן, מה שכמובן ניתן לפצות על ידי תקופה ארוכה יותר של קרבה. לדוגמה, הוכח כי שינה משותפת או נשיאת התינוק במנשא במהלך שנת חייו הראשונה יכולה להיות בעלת השפעות חיוביות על אינטראקציה חברתית ועל הפחתת רמות המתח. הסיבה לכך היא שאימהות, אבות ותינוקות שקרובים זה לזה במשך פרקי זמן ממושכים חווים פעילות אקטיבית של מערכת האוקסיטוצין שלהם, בין השאר בגלל שעצבי העור, במיוחד בקדמת הגוף, מתעוררים על ידי ההורים במגע עם ילדיהם. גם התקשורת באמצעות קשר עין, אותות קול וריחות גוברת אף היא. משמעות הדבר היא שנשיאת תינוק במנשא אינה רק מקלה על ההורים להתנהל בחופשיות, אלא שבטווח הארוך היא גם יכולה להשפיע לטובה על היחסים בין ההורה לילד.

נכון, אימהות תמיד הרימו את התינוקות שלהן והחזיקו אותם על החזה שלהן, כדי להניק ולהגן כאשר העור של האם מרגיש להם חם ונוח וכך הם מפרשים את העולם סביבם כבטוח ונעים, וכתוצאה – משפרים בעתיד את יכולתם לפתח קשרים ידידותיים וחברתיים, מפחיתים את רמות הלחץ שלהם וממריצים את המערכות בגופם המווסתות את הגדילה וההתבגרות.

הכותבת, פרופ’ קרסטין וובנאס מוברג היא רופאה, פרופסור ומרצה פופולרית בכל רחבי העולם. היא מחזיקה בניסיון של יותר מ-30 שנה ונחשבת לחוקרת פורצת דרך בנושא הורמון האוקסיטוצין והשפעותיו במהלך ההריון וההנקה